בראיון שקיימתי עם אריאל זילבר, בסוף שנות ה-90, (כנראה 1999 לרגל יציאת התקליט "מסך עשן") סיפר לי על חייו, ועל התקרבותו למוסיקה. למרות שנולד לאם זמרת (ברכה צפירה) ואב כנר, (בן עמי זילבר), לא ראה את עצמו כמוסיקאי. בשלב מסוים החליט להתקרב לענין וללמוד. המוסיקולוג דר' צבי קרן הציע לו לשבת בספרית התזמורת הפילרמונית בהיכל התרבות ולעבור על פרטיטורות, וככה ללמוד מהן. אחת היצירות ש"קרא" היתה "לה בוהם" של פוצ'יני. ושם שמע שורה קצרה שנתנה לו את הרעיון המוסיקלי לשיר "שמש שמש". אחרי חיפוש מעמיק מצאתי את המשפט המוסיקלי הזה. הוא מופיע בפתיחת המערכה הרביעית של לה בוהם. רודולפו המחזאי, ומרצ'לו הצייר, מנסים לעבוד, אך הגעגועים לאהובות לבם שבסוף המערכה הקודמת נפרדו מהן, אינם נותנים להם מנוח. לאחר דואט בו השניים מביעים את רגשותיהם נכנסים ידידיהם, שונאר המוסיקאי וקולינה הפילוסוף, מביאים קצת אוכל דל ומנסים לחמם את האוירה. מאחר והאוכל שברשותם איננו מלהיב במיוחד, מדמים לעצמם ארבעת החברים כאילו ישבו במשתה מפואר. או אז מופיע המוטיב שבו פגש אריאל זילבר ועליו כתב את "שמש שמש".. השורה מסתתרת עמוק בפרטיטורה. האזינו בתזמון 0:48 ושוב ב-0:58. ההקלטה לקוחה מההפקה המרהיבה והמרגשת של פרויקט האופרה החיפאי (ניצוח ישי שטקלר)