אז באחו, שמה נחו, מרבדי מרגניות. שמש חמד, מנחמת, כמו ידי רקדניות. שובל קשת, כתם דשא, ושמחת הסנוניות, וצחוקך החם בשתי גומות ביישניות לא השמש, פיזרה זהב בשערך, לא השמש, עיטרה עינך בצבע ים מבטי הוא, כי שילחתהו, כי שילחתהו לשם. לו מיהרתי, ואמרתי, "הנלך אל הנהר? שם בשניים, בשמים, נגלה את המחר". אך שתקתי, והסמקתי, לא גיליתי לך דבר, וצחוקך החם כמו קיץ בליבי עבר. לא השמש, פיזרה זהב בשערך... ונשקת לי, ואמרת לי, "הן מחר יבוא הסתיו". כבר שלכת, את הולכת ואני עוד מאוהב, אז באחו, שמה נחו, פעם נעורי זהב, וצחוקך החם לשם מושכני גם עכשיו. לא השמש, פיזרה זהב בשערך...