את היית כלנית בשדה הרחב את היית לי פרפר ילדותנו. וצופית על ענף הגומעת מרחב החרות השמורה רק לשנינו. ואהבתי אותך אהבה ראשונה ונשבתי בקסם עינייך. את היית אהבת ילדותי הקטנה אהבת עלומי – עלומייך. והיום זה היום, איך הגעת עד הלום ההיית או חלמתי עלייך. ואולי לא היו הדברים מעולם ואולי עוד אשובה אלייך ואולי עוד אשובה אלייך… ונותר בתוכי געגוע רחוק זכרון, אין מתוק לי ממנו. בעוברי לעתים בשדה הירוק הוא חוזר ולפתע איננו. ותשוקה עמוקה בי עולה לדקה משתלטת עלי לעת ערב. עם שקיעת החמה בי עולה מועקה על לבי היא מונחת כחרב. והיום זה היום, איך הגעת עד הלום ההיית או חלמתי עלייך. ואולי לא היו הדברים מעולם ואולי עוד אשובה אלייך ואולי עוד אשובה אלייך… התפזרו הזמנים והפכו עידנים ואני עוד שואל אל עינייך. להיכן נעלמת, נעלמו הפנים מה זימנו לך בדרך חייך. והאם לפעמים את זוכרת אותי וגם בך מתעורר געגוע לעולם בי תחיי עד אמצא את מותי להיכן נעלמת ומדוע. והיום זה היום, איך הגעת עד הלום ההיית או חלמתי עלייך. ואולי לא היו הדברים מעולם ואולי עוד אשובה אלייך ואולי עוד אשובה אלייך…