היה הוא אפור ושותק ואין לו דבר בעיניים, לבד מאותו המבט - המבט המובן רק לשניים. ופעם יצא כחבלן בליל אפלה מאיימת, לפתע חזר בדממה - בדממה מוזרה ואילמת. אז הוא לנו סיפר וקולו חנוק מדמעות וקרוע, שמעתי תינוק מיילל - מיילל ובוכה עם הרוח. ופעם פרץ עם הקרב חגור רימונים ואש זעם, נצמד אל הטנק ונדם - ונדם עם הטנק והרעם. ואם יום עוד יבוא ונספר אשר יעלה זיכרוננו, סיפור יסופר על אחד - על אחד שהיה ואיננו.