אומתם לא היתה להם אם לא ידעה בצאתם לדרך היה לילה עמוק ונושם כתמיד בניסן, הירח. וישבה בו עדת נערים בני בלי שם חשופי מרפקים וברך, הם הקשיבו הקשב והחרש או שילבו בשיחה דבר ויכוח. לפניהם עלי רגל של אש מדורה חגה נעה ברוח לא יותר אך בכתב האומה העיקש, אותו לילה נחרט עלי לוח את העול הפשוט כעפר הם נשאו בלי הבט אחורה לא תקע לפניהם השופר לא לוטף קדקודם בליל חורף בשני שרוולים הקשורים לצוואר רק הסוודר חיבקם מעורף נעליים נוקשות ילקוטים סעודה של זיתים ופרי תומר וספלי אלומיניום קמוטים ורעות וקורבן לאין אומר מה נוסיף ונמנה מדברים פעוטים נוצרות אגדות זה החומר מה נשיר עליהם מה נשיר הם עושים זאת יפה מאיתנו בעצמם הם כותבים להם שיר ואפילו ספרים כבר נתנו זהו טיב הפלמ"ח הוא איננו משאיר כל מלאכה לשלא משלנו אבל ככה יוגד נא לאמור נערים להוי נא ידוע בין חגיו הגדולים של הדור אין יפה מחגכם הצנוע למולכם האומה על סיפו של הדרור נשתחווה ובוכה הבינוה