הביתה. השיר, משמעות לאומית, ומשפחתית. בכל פעם ששבויים חוזרים הביתה אני חושב על אבא שלי החוזר מהשבי הלבנוני ב-1949, ובכל פעם שאני חושב על אבא בשבי, מזדמזם בראשי השיר "הביתה", של אהרן אשמן וידידיה אדמון בקולה של שושנה דמארי. כך קרה לי כשחזרו חברי השבויים ממצריים וסוריה לאחר מלחמת יום כיפור, כך קרה כשגלעד שליט חזר, וכך בימי הציפיה לשובם של חטופי השבת השחורה, 2023. הביתה. השיר נכתב ב-1945, על רקע הידיעות הקשות מאירופה, והתגברות מפעל ההעפלה והמאבק בבריטים. המילים של אהרן אשמן היו ביטוי חד וכואב למסע מן התופת אל התקוה שהציעה ארץ ישראל. "ממזרח ומים ומכל האפסים/ מכֵפי ישימון ומנֵבֶך המים / בוערים לבבות מושטות הידיים, הביתה". שנתיים אחר כך קיבל השיר משמעות נוספת במשפחתנו. אבי, ישעיהו, נשבה עם עוד ארבעה פלמחניקים בגבול הלבנון. זה היה באוקטובר 1947, השיר החל להזדמר ונעשה לאחד ההמנונים הבלתי מוכתרים של ההעפלה. הציבור התרפק עליו, אנשים נזכרו בעצב ביקיריהם, מי על אלה שנשארו באירופה ומי על אלה היושבים בשבי. וסבתא שלי חשבה גם וגם. גם על הוריה ואחיה שנספו בפולין, וגם על בנה בשבי בלבנון. בכל שבת בצהרים, עת שודרה בקול ירושלים "התוכנית כבקשתך לשירים עבריים", היתה סבתא יונה, אמא של אבא, יושבת מול הרדיו ומחכה. כמעט תמיד מישהו ביקש את השיר הזה. היתה מתנדנדת על כסאה לצליליו ובוכה. עד אחרון ימיו, כשהיו שואלים את אבא "מה השיר שאתה הכי אוהב", היה משיב, "הביתה". השיר זעק מלבו של אשמן, המילים היו חזקות, הלחן של אדמון העצים אותן, ואל הרגש שעוררו המילים והלחן, הצטרפה שירתה מרטיטת הלבבות של שושנה דמארי, הזמרת שפרסמה את השיר, ונגעה בעצבים החשופים. כנראה שהביצוע המרגש ביותר של השיר היה כשהופיעו שושנה דמארי ומשה וילנסקי במחנות המעפילים בקפריסין. "ביקורם של שושנה דמארי והקומפוזיטור מ.וילנסקי היה אחד המאורעות החשובים בחיי יושבי המחנות באי-הגזירה". (שלום איתן, לשעבר אלוף משנה בצה"ל, ממעפילי קפריסין, באתר זמרשת). מדהים עד כמה "הביתה" מדבר אלינו ואפילו עשרות שנים לאחר השואה. באחד המצעדים לבחירת "השיר של שישים שנות המדינה", זכה "הביתה" במקום השלישי. @עפרגביש