בערבות הנגב מתנוצץ הטל, בערבות הנגב איש מגן נפל, לא נשם הנער ונדם הלב, את בלורית השער רוח תלטף. ~ הלומת עצבת ויגון נורא, אם זקנה נצבת ונושאת דברה, הדמעה נגרת מעיני אמך, בא כדור עופרת ויפלח לבך. את בכורי שכלתי במצולות הים, ואותך גדלתי למגן העם. הם לא ישברונו ביתמות ושכול, הם לא יעקרונו, בני, למרות הכל. ~ אז צעד קדימה נער גבה-קומה, ויאמר לה - אמא, אל לך בדמעה! בחורינו, אמא, בימי פקדה, מול שונאינו, אמא, כחומת פלדה. מול שודד ומלך צמא-דמים עוין, תניני ואהיה לך אנכי לבן. בערבות הנגב הוא לחץ ידה, אם תרצו, חבריה, אין זו אגדה!