ליל חניה מתוך הספר עיר היונה מילים נתן אלתרמן לחןֿ יאיר רוזנבלום ביצוע ירדנה ארזי, חנן יובל , אפריים שמיר לֵיל חֲנָיָה. בְּקוֹל דְּבָרִים, בִּשְׂחוֹק, בְּגֶדֶף, בַּהֲמֻלַּת מְלָאכוֹת הוּא קָם. הִנֵּה הִנּוֹ. כְּמוֹ פְּנֵי עִיר־נִבְנֵית פָּנָיו שֶׁל שְׂדֵה הַקֶּטֶל בְּהִתְפָּרֵשׂ הַמַּחֲנֶה אֲשֶׁר דִּינוֹ לִהְיוֹת שׁוֹפֵךְ דַּם הָאָדָם וּמָגִנּוֹ. פְּנֵי עִיר־נִבְנֵית בְּחֶשְׁכָתָהּ וְהִבְהוּבֶיהָ, בְּעִסּוּקָהּ הָאָץ חוֹפֵז מִתָּג אֶל תָּג. לֵיל חֲנָיָה. פְּנֵי נַפָּחֶיהָ וְאוֹפֶיהָ וְעֶגְלוֹנֶיהָ שֶׁל חֶבְרָה בְּטֶרֶם גָּג. פְּנֵי הַכּוֹכָב הַקָּם וְהַמֶּרְחָב הָעָג. פְּנֵי הַגְּבָרִים הַמַּטְלִיאִים עֲלֵי בִּרְכַּיִם חֻלְצָה וָנַעַל. פְּנֵי הַלֵּץ. פְּנֵי הַטַּבָּח. פְּנֵי הַבְּדִיחָה בְּצֹהַב בַּהֲרוֹת הַקַּיִץ, שֶׁמּוֹשָׁבָהּ עַל הָאַרְגָּז אוֹ עַל הַפָּח וּלְקָדְקֳדָהּ אֲגַן רָקִיעַ מְהֻפָּךְ. מִתּוֹךְ אַשְׁמֹרֶת רִאשׁוֹנָה, בֵּין חוֹף וָגֶבַע, הָיָה נִשְׁקָף פִּתְאֹם מַרְאֵה הַמִּלְחָמָה כְּמוֹ הֲוָי צוֹעֵן, חֲבוּר יָתֵד וָחֶבֶל, בּוֹ חֵרוּתָם שֶׁל מַסָּעוֹת וְחֵרוּמָם, בּוֹ הַכֵּלִים וְהַחֻקּוֹת בְּעֵירֻמָּם. בּוֹ חִשּׂוּפָהּ הַפִּתְאֹמִי וְהַפָּרוּעַ שֶׁל הַבְּדִידוּת בֵּין הָרַבִּים וְהַזָּרִים. בּוֹ הָרֵעוּת יְדֵי אָדָם בַּצַּר בְּרָאוּהָ, לִהְיוֹת שׁוֹמְרָה בֵּין אִישׁ וָאִישׁ אֶת הַקְּשָׁרִים, בְּהִשָּׂרֵף גִּשְׁרֵי שְׂכִירוּת וּמִסְחָרִים. בּוֹ מְלִיצַת סִיסְמוֹת הַזְּמַן, אֲשֶׁר לֹא פֶּרֶק־ שִׁירָה צְרוּפָה בָּן יַעֲסֹק, חָלִילָה לוֹ –, וְרַק הַזֶּמֶר הַנָּפוֹץ, שֶׁלֹּא דְבַר־עֵרֶךְ וְלֹא שְׂכִיַּת־חֶמְדָּה הוּא, יִשָּׂאֵן בִּמְלֹא צִוְחַת צְבָעָיו הַחֲרִיפִים עַל חֲלִילוֹ. עַל אַהֲבָה הוּא מְדַבֵּר (בָּהּ הוּא פּוֹתֵחַ) וְעַל חוֹבָה וּקְרָב וָעֹל. הַכֹּל בַּכֹּל. אֵין הוּא אוֹמֵר אֶת זֹאת בְּכָל דַּקֻּיּוֹתֶיהָ שֶׁל הַשִּׁירָה. אֲבָל אוֹמֵר בְּקוֹל גָּדוֹל בְּלִי מֹרֶךְ לֵב וּבְלִי חֲשָׁשׁ מִפְּנֵי הַזּוֹל. לֵיל חֲנָיָה, לֵיל זֶמֶר, לֵיל שְׁחָקִים רָקוּעַ, לֵיל רֹב מְלָאכוֹת חוֹפְזוֹת, לֵיל אֵד מִן הַדְּוָדִים, לֵיל שֶׁמּוֹסֵךְ אֶת כִּשּׁוּפָהּ שֶׁל רְעוּת רוּחַ בְּבִנְיָנָהּ שֶׁל מַמְלָכָה, לֵיל נְדוּדִים נִצָּב פָּרוּשׂ עַל הַיָּחִיד וְהַגְּדוּדִים. עֵת מִלְחָמָה. גַּם צֶלֶם הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה צַלְמָהּ. לְקוֹל זִמְרַת־פִּזְמוֹן תּוֹעָה עוֹד יִמְשְׁכוּ הֵמָּה, כְּמוֹ נִימָה מֵחֵלֶב, נַפְשׁוֹ שֶׁל דּוֹר, גַּם בְּשָׂדֶה זְרוּעָה, לִזְכֹּר, לֹא רַק לְרָע, יְמֵי רָעָה. גַּם זֶה נִשְׁלַב בַּמִּלְחָמָה. כָּל זֶה גַם יַחַד כְּמוֹ אִבְחַת אָבִיב נִמְסַךְ בָּעָם מִלֵּיל וּמִשְּׁחָרִים. כָּל זֶה מִתֵּל וּמִגְּדוֹת נַחַל יִהְיֶה עוֹלֶה בִּיעָף, וְשָׁב־נִקְטָע בִּילֵל שֶׁל אִישׁ זוֹנֵק וְאִישׁ יוֹרֶה וְאִישׁ נוֹפֵל.