במרכז הבמה ניצב כוכב ההצגה, לוט, האיש בעל הגבנון הכפול: גבנון אחד ישראלי ואחד יהודי; אחד גדל בטרשים של ישראל ("ארץ חדשה למחזה תוגה עתיק" הוא מכנה אותה) והשני הוא ירושה מן הדוד החרוך שבא מגרמניה. שני הגבנונים מתערבבים, צורחים, נואקים, מייללים, כואבים. לוט הוא כאב מהלך. אבל בהצגה הכאב שלו הוא בידור נוצץ להמונים וגבנוניו מוארים בנורות צבעוניות. כשמציגים אותו שרים: "הנה האיש, הנה האיש, הנה האיש עם הגבנון הכפול" – בדיוק במילים שבהן הציג בברית החדשה פונטיוס פילאטוס את ישו עם עטרת הקוצים לראשי היהודים: "הנה האיש" – ECCE HOMO. לוט הוא המושיע הסובל והמעונה של היהודים; אבל הכאב שלו מנוצל מסחרית, והייסורים שלו הם הצגת בידור. וזה הרי נושא שאלוני חוזר אליו שוב ושוב, מראשית דרכו, כמו שאומר קול בלתי נראה בהנסיכה האמריקאית: "כאב ישן, נשכח, מפרך, בתוך המשחקים, בלב המערבולת של אחיזת עיניים... הלהטים הצבעוניים..." מתוך הספר - האם יש מקקים בישראל? מחזה של נסים אלוני