על הנגב יורד ליל הסתו ומצית כוכבים חרש חרש עת הרוח עובר על הסף עננים מהלכים על הדרך. כבר שנה. לא הרגשנו כמעט איך עברו הזמנים בשדותינו. כבר שנה, ונותרנו מעט מה רבים שאינם כבר בינינו. אך נזכר את כלם: את יפי הבלורית והתאר כי רעות שכזאת לעולם לא תתן את לבנו לשכח. אהבה מקדשת בדם את תשובי בינינו לפרח. הרעות נשאנוך בלי מלים אפרה עקשנית ושותקת מלילות האימה הגדולים את נותרת בהירה ודולקת. הרעות, כנעריך כלם שוב בשמך נחיך ונלכה כי רעים שנפלו על חרבם את חייך הותירו לזכר. ונזכר את כלם...