מילים: אהוד מנור | לחן: ארקדי דוכין מתוך "זה אתה", תשנ"ח 1998 יושבים לבד על המרפסת הוא בן שמונים והיא קצת פחות, הוא לא כועס, היא לא כועסת אבל עצוב להם לחיות. הבן הבכור נפל בנגב במלחמה הראשונה, הבת נסעה ללמוד בבוסטון ולא חזרה שלושים שנה. אם פעם תראו אותם מחוברים לתמול-שלשום ביום של גשם או יום חם חייכו, הגידו שלום. כמו ניצולים מתוך מפולת מסתנוורים באור ראשון, הולכים לאט עד המכולת חוזרים עם לחם ועיתון. החדשות לא מתחדשות, לא, הן רק חוזרות שוב על עצמן ועיניהם לא מתרגשות, לא, בוהות עמוק מתוך הזמן. אם פעם תראו אותם... הוא לא עונה, היא לא שואלת רק מחכים יומם וליל, אך איש כבר לא מקיש בדלת, הטלפון לא מצלצל. אם פעם תראו אותם...