שם היו בתים פזורים איים איים שם ילדותי ומה איתי אני אקדח טעון געגועים. וזה חוזר, את מבינה, חוזר אלי בחדר כל שיר הוא זכרון בלתי נמנע. באיצטדיון נדהם וצר מלהכיל עם כל בני האדם אני יושב, מחכה שהקונצרט יתחיל. הלהקה כבר מוכנה האצבע על ההדק כל שיר הוא זכרון בלתי נמנע. אז לא היתה לי מכונית גדולה אז לא ידעתי מה יש בשוליו של הרחוב היחידי שמעברו היו כמוסים סודות, שדות של אירוסים. שם היו בתים דומים בלילה, מי הבדיל ולפעמים משם באים אלי עוד ילדים אולי לא ילדים. זו לא אותה המדינה כבר לא אותו החדר כל שיר הוא זכרון בלתי נמנע. עכשיו על כביש מהיר במכונית שאת קנית אני נוהג זהיר מאנשים, מחלומות, מרוח גזענית. זו לא אותה המדינה כבר לא אותו החדר, רק שיר כמו זכרון בלתי נמנע. אז לא היתה לי מכונית גדולה...