היא היתה חתיכה עגולה. הוא היה סתם ברנש חולני. היא היתה מרופדת כולה, כן; הוא היה צנים חלוש ועני. הוא בקש בדמעות את ידה. היא אמרה – רק לשווא תבקש. כי אני אתחתן רק עם תיש שמן עם ארנק שכולו מרשרש. אך בכל עשירי בספטמבר בדיוק בשעה השביעית נפגש שם בגן בספסל הישן כמו תמיד, כמו תמיד היא נישאה לה לתיש עשיר. הוא נשאר סתם רווק ועני. היא הוסיפה משקל למכביר – כן! הוא נשאר צנים חלוש ועני. היא עלתה בסולם החברה ואספה תכשיטים יקרים. ואחת לשנה התגרשה, התחתנה עם גבירים, ורוזנים ושרים. אך בכל עשירי בספטמבר... בדיוק בשעה השביעית נפגשו שם בגן בספסל הישן כמו תמיד, כמו תמיד יום אחד היא פגשה בנסיך, שאמר לה – עם ערב, מחר, אכתירך למלכה בארמון – כן!. היא אמרה - לא, מחר אי אפשר! הנסיך האדים מחרון: אמר לה - החוצה, מכאןו! היא שעות צעדה בסופה לבדה אל הגן לספסל הישן. זה היה עשירי בספטמבר בדיוק בשעה השביעית היא היתה שם בזמן הוא לא בא אל הגן כמו תמיד, כמו תמיד. ופתאום הם הביאו אותו, והדם בשערו הלבן. הם אמרו – הוא נדרס בלכתו, כן, שם בכביש המוליך אל הגן. הם אמרו שפצעיו אנושים. אך שפתיו מלמלו חרישית: לא לבית החולים. לא לבית החולים. רק לגן בשדרה השישית. כי היום עשירי בספטמבר וקרובה השעה השביעית ומחכים לי בגן בספסל הישן כמו תמיד, כמו תמיד. היא חיבקה את גופו המרוסק. הוא לחש: אהבתיך עוד כל כך! היא נשקה לו על פיו המצומק – כן! ובחיוך נשמתו הוא נפח. היא עכשיו מלצרית ענייה. אך אומרת לכל בדמעות: גם על כתר כדאי לוותר, ידידי, רק בשביל אהבה שכזאת. שכזאת ובכל עשירי בספטמבר בדיוק בשעה השביעית היא חוזרת לגן לספסל הישן כמו תמיד, כמו תמיד. ובכל עשירי בספטמבר...