היו לילות, אני אותם זוכרת, אני אותם עד סוף ימי אשא, במשעולים בין דגניה לכינרת, עמדה עגלת חיי העמוסה. והוא ניגש: שמעי אלי, קטנטונת, אני בניתי בית לשבתך, את תרקמי בערב לי כותונת, אני אנהג ביום את עגלתך. הוא היה אז בהיר וגבוה כזמר, הוא נהג עגלות לשדה הרחב, ואני לו כותונת הייתי רוקמת, כותונת של תכלת עם פרח זהב. היו לילות, אני אותם זוכרת, והוא את העצים בגן העיד, את השבילים בין דגניה לכינרת, כי רק אותי ישמור לו לתמיד. היה הולך ושב אלי קודח, היה נושא דמותי ממול פניו, הגידו נא, היש בכם יודע אי אנה זה הלך לו ולא שב? אז הייתי בוכה, אז הייתי נדהמת, בשדות רחוקים עוד הלכתי אליו, אנוכי עוד נושאת כותנתו המרוקמת, כותונת של תכלת עם פרח זהב. היו לילות, אני אותם זוכרת, אני אותם עד סוף ימי אשא.