על השיר מתוך אתר הספריה הלאומית  פרח הלילך" היה השיר הראשון שהתפרסם שהלחינה נורית הירש. השיר, שהולחן בשנת 1964, הוקלט לראשונה על ידי שלישיית שריד, ובשנת 1967 הוקלט על ידי חוה אלברשטיין ופורסם באלבומה הראשון. מנגינת השיר "פרח הלילך" זהה למנגינת השיר "שתיקת האוהב". לא ברור מי משתי הגרסאות היתה הראשונה. כך או כך, המנגינה נכתבה ראשונה והמילים (של שתי הגרסאות) הגיעו לאחר מכן כפי שהעידה נורית הירש בראיון עימה.~נורית הירש סיפרה למעריב: "הייתי אז חיילת בלהקת השריון. ערב אחד הייתה מסיבה למפקדי החיל וגם הלהקה השתתפה. לאחר שלבקשת החבר'ה ניגנתי את המנגינה החדשה שהלחנתי, ניגשה אלי אישה חביבה ואמרה: 'איזו מנגינה יפה, למה שלא תתאימי לה מילים?', זו הייתה נעמי שמר. אורי אסף התאים מילים למנגינה ושלישיית שריד הייתה המבצעת הראשונה של השיר. מי שפרסמה אותו הייתה חוה אלברשטיין. פגשתי אותה במועדון 'החמאם', אני הייתי הפסנתרנית של המקום והיא באה לשיר שם כנערה". "הפנו את תשומת לבי לכך שבשיר 'פרח הלילך' יש קטע קצרצר שמזכיר יצירה של שופן, אפילו לא שתי תיבות. זה לא מפתיע. טבעי שמלחין יושפע ממנגינות קיימות. הרי אני באה מהמוזיקה הקלאסית. כך גם משהו מבטהובן צץ בלחן שלי ל'הדרך אל הכפר', גם כן בהיסח הדעת. ובשיר 'ללכת שבי אחרייך' המילים של אהוד מנור כמו קראו לי לשאול מוטיב מההמנון". פרח הלילך מילים אורי אסף לחן נורית הירש הַיּוֹם, אוּלַי, נִדְחֶה אֶת בּוֹא הַלַּיְלָה וְלֹא נִשְׁאַף לְאוֹר כּוֹכָב, הֵן לִי וְלָךְ יֵשׁ כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁאֲלָה מִבְּלִי מִלִּים, נֵדַע זֹאת כִּי נֹאהַב. הַיּוֹם, אוּלַי, נִדְחֶה אֶת קֵץ דַּרְכֵּנוּ וְלֹא נִזְכֹּר כִּי סוֹף לַכֹּל. זֶה הַמִּשְׁעוֹל, שֶׁבּוֹ דּוֹרְכוֹת רַגְלֵינוּ, בִּשְׁנֵי קְצוֹתָיו הָעֶשֶׂב לֹא יִבֹּל. שׁוֹתְקִים, נֶאֱהַב, כִּי לִי וְלָךְ דַּי בְּלִי מִלִּים, שֶׁהֵן לְאֵלֶּה, אֲשֶׁר אֵינָם יוֹדְעִים לוֹמַר אַחֶרֶת, כַּמָּה יָפֶה פּוֹרֵחַ הַלִּילָךְ. הַיּוֹם, אוּלַי, נִדְחֶה אֶת הָעַצֶבֶת אִם יָד בְּיָד בָּאוֹר נֵלֵךְ. כִּי רוּחַ כְּפוֹר וַחֲשֵׁכָה נוֹשֶׁבֶת רַק בַּמָּקוֹם בּוֹ לֹא שָׁמְעוּ אֶת שְׁמֵךְ. שׁוֹתְקִים, נֶאֱהַב, כִּי לִי וְלָךְ דַּי בְּלִי מִלִּים, שֶׁהֵן לְאֵלֶּה, אֲשֶׁר אֵינָם יוֹדְעִים לוֹמַר אַחֶרֶת, כַּמָּה יָפֶה פּוֹרֵחַ הַלִּילָךְ. הַיּוֹם, אוּלַי, נִדְחֶה בּוֹא הַשַּׁלֶּכֶת וְלֹא יוּכַל לָבוֹא- הַסְּתָו. דְּרָכִים רַבּוֹת, הֵן לְאָבִיב מַמְלֶכֶת, אִם רַק אוֹתָן אוֹר חִיוּכֵךְ יֶאֱהַב. שׁוֹתְקִים, נֶאֱהַב, כִּי לִי וְלָךְ דַּי בְּלִי מִלִּים, שֶׁהֵן לְאֵלֶּה, אֲשֶׁר אֵינָם יוֹדְעִים לוֹמַר אַחֶרֶת, כַּמָּה יָפֶה פּוֹרֵחַ הַלִּילָךְ.