יבוא היום, ועוד תשב אל מול האח, וגם הגב יהיה כפוף כחטוטרת, ותיזכר אז בימיך בפלמ"ח, ותספר על זאת אגב עישון מקטרת. ומסביב, ומסביב ישב הטף, ואישתך גם היא מופלגת בשנים תזיל דמעה ותקנח את האף, ותיאנח: היו זמנים, היו זמנים... היו זמנים, אז במשלט ישבנו, היו זמנים, לחמנו ואהבנו, עכשיו דבר אין להכיר - על המשלט יושבת עיר, אולי בזכות אותם זמנים... ותספר אזי על כיבושים וקרב, והקטן בין הילדים יעיר בלחש: ובכן, זה סבא שהציל את המצב, מסבא שכזה באמת, באמת, יש נחת... ואז תראה את זרועך החשופה, ובה צלקת שהגלידה משנים ותחייך, את זאת הן סבתא אז ריפאה, נו, ומאז - היו זמנים, היו זמנים... היו זמנים... ואם תמשיך ועוד תוסיף קצת לדבר, וגם מוסר תטיף בקול צרוד, מזקין, פתאום, הבכור שביניהם חיש יתנער ויענה: אח, סבא, מה אתה מבין... ואז תדע שזהו חולי מדבק, ואז תחשוב, אולי צודקים הם הבנים, בשעתו הייתי גם אני צודק, - אבל עכשיו... היו זמנים, היו זמנים... היו זמנים...