עת יומנו הפרא נמחה כדימעה מערים ויערות, משנה וחודש, הולכת בדרך כיפה אדומה, ללקוט פרח בר בחורש. ויוצאים אחריה פרה ואווז וחתול מדדה על משענת - כסיפור שאבד, כניגון מיני אז, כבת צחוק נשכחה ונושנת. כבת צחוק נשכחה ונושנת. ועומדות מרחוק השנים הבאות ולשוא ולשוא תמיהותינו כה רבו ומוצץ לו ירח עירום אצבעו כבימי בראשית, בחייק אבא. ואנחנו שותקים. אדמה עשבית בירקרק הריסים מפרפרת... ועינינו עצמנו - ולפתע נביט והנה כבר חשכה הצמרת. והנה כבר חשכה הצמרת.