יצאנו אט, חיוור היה הליל, במרחקים הבליחו האורות ואת היית יפה כשתי עינייך, עת הדמעות היו בן עצורות. ילל התן, ואת הלכת לכרם, ודמעתך נשרה כמו שרף, ואת זכרת את השעות בטרם יצאנו במשעול הצר לקרב. ואת זכרת צחוקנו כמו נחל, ואת זכרת ריקוד ומפוחית, ואת זכרת את ערימת השחת, ואת מגע ידו של היחיד... ואם נותרת והבדידות חובקת ואת פוסעת בכרמים לאט, את תחכי על כן כל כך בשקט נפרדנו וחייכנו במבט.