לא פעם בקיץ, עם רדת היום, לאור השקיעה הדועך, הלכתי אלייך ועת ארוכה הקשבתי לקול זמרתך. קטן הוא ודל הוא חדרי ואני בו שרוי ערירי, קטן הוא ודל הוא חדרי ואני בו שרוי ערירי". וחי בי הזכר הזה הנוהר השקט הזה והרוך, ומתק העצב אשר זמרתך ידעה על הנפש לנסוך. קטן הוא ודל הוא חדרי ואני בו שרוי ערירי, קטן הוא ודל הוא חדרי ואני בו שרוי ערירי". ויש כי נדמה לי, עם רדת היום, בשלוט בי תוגת דמדומים, עדיין כקדם קולטת אוזני הלחן ההוא התמים. קטן הוא ודל הוא חדרי ואני בו שרוי ערירי, קטן הוא ודל הוא חדרי ואני בו שרוי ערירי".