הוא ידע שאין בחוף שום מגדלור, אך תמיד, כשחזר עם ליל, מן החוף היה מבחין, בתוך השחור, אור פלאי קורץ לו וצוהל. הוא ידע שאין בחוף שום מגדלור, אך תמיד האיר לו אור מתוך השחור. היא חיכתה לו בשפתיים מלוחות, הוא חבק אותה אליו דומם, הוא הבטיח: "אשאר עימך, אחות!" אך עם שחר שוב חמק לים. הוא ידע שאין בחוף שום מגדלור, אך תמיד האיר לו אור מתוך השחור. פעם היא לפתה אותו חזק חזק: "השאר, כי לא אוכל יותר!" הוא נשק לשתי עיניה, ושתק; אך עם שחר שוב נראה חותר. אך עם לילה, בשובו מים ושחור, לא האיר לו עוד האור כמגדלור. הם מצאו אותה בחוף, בין הצדפים, וליבה כגוש פחם שחור. ורק אז בלאט גילו לו השחפים, כי ליבה היה לו מגדלור. הוא ידע שאין בחוף שום מגדלור, אך תמיד האיר לו אור מתוך השחור. הוא חפן אז את הלב אשר אוכל, פתע שוב זרח הלב וחם. וכיום במרום הצוק, בראש מגדל, הוא מאיר לכל מלח בים. כי למרות שאין בחוף שום מגדלור, לב אחד תמיד מאיר לו מן השחור.