והארץ תשקוט, עין שמיים אודמת תעמעם לאיטה על גבולות עשנים. ואומה תעמוד - קרועת לב אך נושמת... - לקבל את הנס האחד אין שני... היא לטקס תיכון. היא תקום למול סהר ועמדה למולם עוטה חג ואימה. אז מנגד יצאו נערה ונער ואט - אט יצעדו הם אל מול האומה. לובשי חול וחגור, וכבדי נעליים, בנתיב יעלו הם, הלוך והחרש. לא החליפו בגדם, לא מחו עוד במים את עקבות יום - הפרך וליל קו - האש. עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע, ונוטפים טללי נעורים עבריים - דם השניים יגשו, ועמדו עד בלי נוע. ואין אות אם חיים הם או אם ירויים. בית תזמורתי אז תשאל האומה, שטופת דמע וקסם. ואמרה: מי אתם? והשניים שוקטים, יענו לה: אנחנו מגש הכסף, שעליו לך ניתנה מדינת היהודים. כך יאמרו ונפלו לרגלה עוטפי – צל. והשאר יסופר בתולדות ישראל.